מרחב מותר

בגיל 12 עזבנו את הבית בו נולדתי. מבחינתי זה היה הגירוש מגן עדן.

בתחושה עמוקה ופנימית הרגשתי שמאז לא באמת מצאתי את הבית שלי.

"בית"

מקום מותר.

ואם צריך לשים את הראש, מישהו אהוב יחזיק עבורך את המרחב.

למשך 3 ימים, האוהל הזה הוא הבית שלי.

אני כאן ביער.

עם הרבה אנשים שאני לא מכירה.

הרגשתי צורך עז לנסוע.

אז אהובי אמר לי - סעי. אני כאן.

וההורים שלי אמרו - סעי. אנחנו גב.

והשותפה שלי אמרה - סעי. הכל בסדר.

ומנהל בית הספר אמר - סעי. ולא שאל יותר דבר.

ובסוף בסוף אהוביי הקטנים אמרו - אמא, אנחנו נתגעגע. תיהני מלא.

וכל אלה, כל העומדים מאחוריי, ומלפניי ומצדדיי

מחזיקים לי מרחב מותר.

זה הכי בית שיש.