להאמין שאנחנו ראויים

מכירים את זה שאנשים נותנים לכם מחמאות או הערכות חיוביות, ובשניה הראשונה אתם לא מבינים על מה הם מדברים?

כלומר, בטח שאנחנו שמחים לשמוע שאנשים מעריכים ומוקירים אותנו, וזה מעניין לראות את עצמנו באמצעות המראה וההדהוד של עיני האחר.

אבל לפעמים, אנחנו כאילו לא מבינים, בשניה הראשונה, שהאדם שברגע זה מוערך, זה אנחנו....

השבוע היתה לי שיחה בת 45 דקות עם הד-האנטרית, שבה התבקשתי לתת המלצה על לקוח שלי שמחפש עבודה. הלקוח, בחור מוכשר ממש, קיבל ממני המלצה מדהימה, וכשדיברתי איתו מאוחר יותר לדווח על מהלך השיחה, וסיפרתי לו מה אמרתי עליו ל"ציידת הראשים", הוא היה די נבוך משפע המחמאות וההערכות שהרעפתי עליו...

ומה שהיה לי ממש מעניין, זה שאמרתי לו פתאום: באמת אמרתי את האמת שלי עליך, ונכון ש"מכרתי" אותך מצוין. הלוואי והייתי יכולה למכור את עצמי כל כך טוב, כמו שמכרתי אותך...

אז נכון, שקל יותר למכור אחרים. את עצמנו זה לפעמים מביך, לא נוח, עולים כל מיני פחדים (כמו פחד מדחיה או חשש שיראו שאנחנו "שיק בלי כיסוי"), ועולות כל מיני התניות תרבותיות (כגון: "יהללך זר ולא פיך" ועוד כל מי שכאלה).

וזה נתן לי חומר למחשבה:

למה (לרוב) הרבה יותר קשה לנו (לרובנו לפחות...) לספר לאחרים (במינון המתאים ובעיתוי המתאים כמובן!...), כמה שאנחנו מצויינים?

למה לחלקנו מביך ומוזר לשמוע כמה אחרים מעריכים אותנו?

אולי כי בתוך תוכנו, אנחנו לא באמת-באמת תמיד מאמינים באמונה שלמה, שאנחנו כאלה מצויינים, טובים, שלמים, נדיבים, חכמים וראויים.....

שווה מחשבה!

אורית הדר