כשמישהו לוחץ לנו על הכפתורים

מה עושים כאשר, למרות שאנחנו שנים עובדים על עצמנו, ומנקים את כל הדרוש לנקות, ומתפתחים ומודעים, עדיין פוגשים במישהו ש"לוחץ לנו על הכפתורים", מכעיס, מעליב, מרגיז ומבאס אותנו??

אז התשובה מורכבת מכמה היבטים:

ראשית, הייתי ממליצה לבדוק איזה חלק שלנו, בפנימיותנו, האיש הזה מהדהד לנו. איזה חלק שבנו, שאנחנו לא מקבלים, לא אוהבים, לא מכילים, לא חומלים... איזשהו מקום שלנו, שמושלך על האדם הזה. וכשנבדוק לעומק מהם ומיהם הכפתורים הנלחצים, ומהם החלקים שלנו ששווים התבוננות, אז בוודאי עוצמת ההשפעה שלו עלינו (דהיינו, מידת הכפתורים הנלחצים) תפחת מאד.

שנית, הייתי ממליצה להעביר עצמנו מולו תהליך של סליחה (בינינו לבין עצמנו), שמטרתה לשחרר את ה״אחיזה״ הרגשית שלו בנו, ואת זה שאנחנו מטולטלים מהסערות שהוא מייצר. בסופו של יום, חוץ מהרווחה האישית שנחווה, המטרה הסופית של תהליך כזה, היא לראות אותו כשלם, כמושלם, כראוי לאהבה אלוהית, ואת שנינו כאוחזים בחוזה של שיעור הדדי, שכעת אפשר להתירו.

שלישית, המסע ההתפתחותי הוא "סיפור שלא נגמר". כל פעם אנחנו "כובשים" עוד הר או גבעה או תלולית ( 😊 ), מרגישים שחרור אדיר, עד.... הכיווץ הבא, עד הכפתורים הבאים שנלחצים, עד השיעור הבא...

מה זה אומר?

קודם כל, שככה זה החיים, ככה זה עובד, ואל לנו להתאכזב כשאנחנו פתאום מבינים שאנחנו אנושיים...

ועוד זה אומר, שהכיווץ הזה, המקום הזה שאנחנו פתאום אוטומטיים, מגיבים, כועסים, מקנאים, נעלבים וכד', זה בדיוק המקום שמסמן לנו את ההתרחבות והצמיחה הבאה, את ה"הר" הבא שאליו רוצים להתקדם.

במילים אחרות: אנחנו אמורים להיות מוקירי תודה לאנשים שמעלים בנו רגשות לא נעימים, כי הם מורים חשובים שלנו. הם מאפשרים לנו לראות לאן ואיפה נמצא הצעד הבא לצמיחתנו.

וזה, מה זה אומר?

שבסופו של התהליך - שווה לשלוח להם זר פרחים גדול של תודה (גם אם מטאפורי...).

שיהיה לכולנו מסע מלמד ומשחרר...

אורית הדר