הרהורים (לא קצרים) על סליחות

אני לא יודעת אם אלה הימים האלה, או הריכוך שבא לי בעקבות האמהות והשנים. היה לי צורך לבקש סליחה מחברה אהובה (לשעבר) שפגעתי בה, לא בכוונה, לפני שנים לא מעטות.

אתמול הרהבתי עוז (זה דורש עוז) וכתבתי לה הודעה אחרי שנים שלא דיברנו.

כתבתי שאני חבה לה סליחה. ושאני רוצה לאחל מעומק הלב שנה טובה.

לא ציפיתי לחיבוק, ואפילו לא בטוחה שציפיתי לתגובה.

מבחינתי, זה היה סגירת חוב אנרגטי שנשאר פתוח.

התגובה הפתיעה אותי מאוד.

היא כתבה שהיא לא התכוונה לענות לי. שהפגיעה היא כואבת וקשה ומלווה אותה עד היום. שהיא איבדה אמון באנשים מאז.

סטופ!!

אני מבינה את הכעס והפגיעה והאכזבה, אבל איך יתכן?!?!

בואו, חברויות מסתיימות, אנשים מתבאסים אחד על השני, אבל לאבד אמון באנשים???

סיפור אחר.

שהבנתי אותו רק בימים האחרונים.

בגיל 24 נשבר לי הלב.

מה נשבר, התרסק. התדקק עד עפר.

היה לי בנזוג שאהבתי מאוד, וגרנו יחד באהבה עמוקה. וביום בהיר אחד, הוא נעלם.

כלומר, בגופו הוא היה הוא.

אבל הוא היה איננו.

נעלם האיש.

נשמתו פרחה

(זה התיאור הכי מדוייק שאני יכולה למצוא).

לא היה לי אפילו ממי להיפרד.

היה אדם, ואיננו.

אפשר היה לחשוב שאני אשבר לכמה חודשים ואז אחזור לחיים. הרי אנשים נפרדים, אוהבים והולכים, ופוגשים וקמים.... זה חלק מהעניין.

אבל אני לא התאוששתי מזה 7 שנים.

7 שנים שבהן התאבלתי. איבדתי את השמחה בחיי. איבדתי אותי.

עברו מאז 20 שנה!

ורק בימים האחרונים הבנתי משהו ענק ועצום.

כשהוא נעלם, כשנשמתו פרחה, אצלי זה עורר טראומה שלא ידעתי על קיומה בכלל (תודה לאל היתה לי ילדות טובה...בלי טראומות מיוחדות).

ועכשיו, כשאני מתעסקת עד מעל הראש עם ענייני שושלות וריפויים, פתאום קלטתי, שאני נושאת בגופי טראומה של אובדן, של אדם שנשמתו *באמת* פרחה, ולמרות שלא אני חוויתי את האובדן הזה, אלא הוריי, התגובה הרגשית שלי היתה של אבל שאין לו סוף.

בכיתי את כל מה שהם לא בכו מעולם.

הנה ההרהור מגיע לקיצו.

אני מבינה שחברתי האהובה (לשעבר) משחזרת טראומה משפחתית שאני מהווה הטריגר שלה.

אולי זו טראומה של בגידה, או נטישה, אין לדעת,

אבל אני מבינה שהתגובה הרגשית כל כך חסרת פרופורציות, זה כנראה יושב על טראומה שקרתה בשושלת.

זו הבנה שלא מסירה אחריות, ולא מקטינה את הדבר, רק רואה באופן אחר את הדברים.

אז אני סולחת לעצמי.

וכרגע זה מספיק.

ומדברת עם הילדה הקטנה שבתמונה שמרגישה כרגע את עוצמת העלבון והעצב, ואומרת לה שהיא ממש ממש אנושית, וחמודה ויקרה לי מאוד.

זמן סליחות. גם לעצמי .