הסירה נחה בנמל, אבל זו אינה תכליתה

קבל משפט יפהפה שאמר פאולו קואלו [Paulo Coelho], סופר ומורה רוח שכתב כמה ספרים משני תודעה [כגון: "האלכימאי"] (בתרגום חופשי):

"הסירה נחה בבטחה ובבטחון בנמל.

אבל זו אינה התכלית והמטרה של הסירה..."

ואני מוסיפה:

כמה פעמים רצינו להעז ולעשות שינוי בחיים שלנו?

כמה פעמים שאפנו להיות מסוגלים לומר משהו, לעשות משהו, לנהל משהו אחרת משאנחנו רגילים?

כמה פעמים ייחלנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, להתמלא באומץ ולהתמודד עם המגבלות והעכבות שלנו?

כמה פעמים איחלנו לעצמנו לעשות משהו חדש, שונה, לא מוכר, לא שגרתי, לא וודאי ולא בטוח?

וכמה פעמים עצרנו את עצמנו? ☹

רובנו חיים בסבל מתמשך שמקורו בעיקר בחשש ובפחד שלנו מ"מה יגידו" ומ"מה יחשבו" עלינו.

רובנו כבר הפנמנו את כל אלה, ואנחנו כבר לא זקוקים לקולות מבחוץ כדי שיעכבו ויעצרו אותנו. אנחנו עושים את זה בהצלחה לגמרי בעצמנו....

לצד כל אלה, אני מכירה המון אנשים שהעזו. למרות כל החששות הלכו אחרי צו ליבם, פתחו דלתות חדשות, חשבו ו"חישבנו" פחות והרגישו יותר, שמעו את האמת שלהם וצייתו לה.

יש משהו בתקופה הזאת, ובבשלות של תודעת האנושות. אנשים רבים מתעוררים להבין שהחיים קצרים מדי מכדי "לנוח בנמל" בנוחות. אנשים קולטים שאם לא יעשו מעשה, יש אפשרות שיעורו בגיל 75 ויבינו שזה כבר מאוחר מדי. ושכל הכסף בעולם לא יכול לפצות על פספוס והחמצה של חלומות החיים. ושחיים ללא התפתחות ולמידה, לצד ההתמודדות עם קשיים ואתגרים, הם חיים שהולכים לאיבוד. ושחיים ללא משמעות, אולי לא ראויים להיקרא "חיים".

וזה דורש מאיתנו לוותר על נוחות, על וודאות, על שיגרה, על בטחון.

וזה מצריך מאיתנו כוחות נפש שלפעמים צריכים להמציא מחדש.

וזה מחייב אותנו להשקיע אנרגיה ולהיזכר באמונה.

וזה מאלץ אותנו לתרגל "שרירים תודעתיים" שלא ידענו שקיימים בנו.

וזה מאפשר לנו לגדול, להתפתח, ללמוד, לשנות, להסתגל לתנאים חדשים, להגדיר הגדרות עצמיות חדשניות, להתאים את עצמנו... או במילים אחרות: לחיות בעוצמה ובתשוקה.

וזה כל כך מפחיד....

וזה כל כך מעניין....

וזה כל כך מהמם.... וכל כך מעשיר.... וכל כך מתגמל....

כיף לחיות בעוצמה!

אורית הדר