הנסיכה על העדשה

כשהייתי קטנה, שנאתי את הסיפור "הנסיכה על העדשה".

(תעזבו את זה ששנים חשבתי שעדשה זה מלשון עדשות, לא עדשים...)

האגדה על הנסיכה, שהיתה טובה מכולם בגלל שלא הצליחה לישון.

אני דווקא חשבתי שהיא על הפנים.

די נודניקית, קטנונית, ובאופן כללי, אדם בלתי נסבל לבריות.

באמא שלך!

נתנו לך לא מזרון אחד, אלא את כל הסטוק של עמינח, ואת עוד מתלוננת.

בתור חובבת קמפינגים, לא עדשה וגם לא מסלעה, לא ידירו שינה מעיניי.

אז מה?

אני לא נסיכה?!?!!

(אין צורך בתשובה הרועמת...)

וכיאה לפשוטות העם שאינן נסיכות כלל, לא השכלתי להבין את משמעות האגדה.

הבנתי אותה לראשונה בטיפול, כשאמרתי למטופלת: קיבלת עושר חומרי בחייך, כדי ללמוד בתוך כל הנוחות הזו להרגיש את העדשה. וכשתרגישי אותה, תחזור גם המתיקות לחייך. תוכלי גם ליהנות ממה שיש לך.

יש משהו מסמא ומטשטש כל כך במצע שופע.

שנים הצלחתי לשמור על המתח הזה, שבין היות אדם רגיש, לבין היות אדם שמח.

הרגישות אחזה בצד אחד, השמחה בצד שני, וכל אחד משך לצד שלו, כך שיכלו ללכת יחדיו בבטחה.

האחד שומר על השני.

האחד קיים בזכות השני.

בני ברית של ממש.

אני לא יודעת מי עזב ראשון את החבל (או משך חזק יותר לעברו) והפר את האיזון.

אולי זו הקורונה שגרמה לי לאבד אמון בכל מה ומי שהאמנתי בו.

אולי זה הגיל שהביא איתו איזו כבדות.

אולי זו האימהות שמחייבת אחריות באופן מוחלט וללא הנחות.

אולי זו הזוגיות שמבקשת עוד מעצמה.

אולי זה הזמן ששינה אופיו. אני לא מבינה אותו.

אולי קנה המידה שהשתנה בחיים: אני הקטנה הופכת גדולה. הכל תופס מרחב אחר.

אין ערך מוחלט לדברים.

ופתאום אני הפכתי הנסיכה על העדשה.

משהו מציק ומטריד את מנוחתי.

מדיר שינה מעיניי.

ואני לא מבינה על מה מחאו לה כפיים, לאותה הנסיכה.

אותה ההיא נדונה לחיים די מחורבנים.

היא רואה יותר מדי.

היא מרגישה יותר מדי.

היא לא מצליחה לחפף או להחליק, לומר "שטויות, יהיה בסדר"...

אז כולם אוהבים לאהוב אותה, אבל תכל'ס, מעדיפים לישון טוב בלילה.

עדשים או קינואה. לא משנה.

תנו לישון בשקט.

אז למה נזכרתי בה היום?

כי השנה, במסגרת שינוי קנה המידה והצורך בבוסט הזנה רוחני גדול הרבה יותר, למדתי תניא.

בתוך כל הטלטלה הפנימית הזו, מצאתי באר מרווה.

ושם כתוב,

שהמברר חייב להיות למעלה מהמתברר.

(כמה שאני אוהבת את העברית, ואיזה קטע שגם עדשים בוררים ומבררים...)

כלומר, בצד האני החווה, זו שמיטלטלת וכואבת,

אני חייבת לגייס את האני המתבונן.

זה שרואה, שאף על פי שזה נסתר מעיניי כרגע, הכל קורה לטובתי,

ויותר מזה:

כל הטוב עוד לפנינו.

וברגע שאני מצליחה להתחבר חזרה לחוכמה הזאת, אני רואה חבל ארוך בהרבה, שלפתע אוחזים בו השמחה והרגישות, כל אחד מצידו, אבל גדולים עכשיו הרבה יותר.

אני מבינה שבתקופה הזאת הם במשא ומתן, כמה למשוך לאן, כדי למצוא שוב את המתח הדק והמפואר, שמאפשר חיים מתוך לב פתוח לרווחה, בשמחה שאינה תלויה בדבר.

הצדדים כרגע נמצאים אצל הבורר...

כשיגיעו להכרעה, אחזור לישון במתיקות אין קץ.

עד אז,

אני בשקט.

מחכה.

איילת חן