החלה עונת הטקסים

החלה עונת הטקסים

[**הכוונה לטקסים של ימי הזכרון 😊]

זו פינת המדיטציה החדשה שלי, בבית היפה יפה על ראש ההר.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני חיה בתוך לוז לא אפשרי בעליל:

אמא לשלושה אדירים,

בת זוג של טוקה,

בעלת עסק עם תוכניות עבודה סגורות עד 2034,

מורה בתיכון לאומנויות,

מטפלת רגשית,

כותבת ומלחינה שירים להצגות,

מעופפת וחולמנית,

לומדת תמידית...

לא אפשרי.

לא.

(יום אחד עוד אפתח ועדת חקירה לברר איך יתכן שאדם שעומל על מודעותו יארגן לעצמו חיים כל כך דחוסים).

(יש לשער שזה קשור להפרעות אכילה תודעתיות:

אני טורפת ומשאירה עוגות שלמות).

(כמעט).

(אהובי עשוי לפרש זאת אחרת. הוא נתפס לאחרונה עם כמה פירורים.

דווקא הוא קולינר מחונן ויעיד שהעוגות לא שלמות ולא נעליים. ספק אם פתי בר).

בכל אופן,

כשנכנסים הטקסים לתמונה, זה אחד יותר מדי.

מילדות יש לי איזה עניין עם טקסים.

כשגרנו בפנימיית בויאר (אבא שלי ניהל את הפנימיה) הייתי יושבת שעות בחזרות לקבלות שבת, בחזרות להפקות תיאטרון ומוזיקה. אלה היו חיי.

הייתי מדמיינת את עצמי שרה, רוקדת, מלחינה, מנגנת, מעבדת, כותבת, לקול תשואות הקהל.

אז כשמגיעים הטקסים, כל תשוקות הבמה הלא ממומשות שלי, כובשות את יומי.

זו מלאכת מחשבת של שזירת טקסטים לשירים, שזירת קולות לכדי הרמוניה, שזירת מתבגרים לכדי מחוייבות, שזירת מערכת הגברה לכבל, ושזירת הדיקציה לעברית היפה.00

בקיצור,

תופרת אני ותופרת.

אז כשמגיעה עונת הטקסים ויש סכנה ממשית שאשרוף את כל העוגות כולן,

אין ברירה-

אני חוזרת למדיטציה.

כל בוקר מתחיל במדיטציה.

לא כדי להירגע.

כדי לעבוד.

שם, אני מקימה לחיים את כל מה שעתיד לקרות:

שומעת את הקולות ורואה את האותות,

פותרת תקלות, עורכת, מעבדת, מטלפנת, מקשרת.

הכל קורה שם.

ואז יוצאת ליום.

ומה הפואנטה?!

יוצאת ליום ולא עובדת כמעט בכלל.

הכל קורה כאילו מעצמו.

הכל קל.

הכל נפתר עוד בטרם סובך.

זה פלא.

אמיתי.

איילת חן