איך אפשר לעשות שינוי ברגשות שלנו

איך אפשר לעשות שינוי ברגשות שלנו, שלפעמים נדרכים באופן אוטומטי, וגורמים לנו לשוב ולהתנהל אל מול אירועים מאתגרים וקשים, שוב ושוב באותה הדרך?

ולמה זה בכלל חשוב?

כי בדרך כלל, האירועים האלה מסתיימים לא באופן הרצוי לנו, בשל אותם רגשות אוטומטיים, כך שמתווספים לנו, גם כשהסתיימו אותם אירועים, עוד ועוד רגשות נמוכים (אשמה, בושה, אכזבה, עצב, כעס ועוד מטעמים...) ואנחנו מוצאים את עצמנו בלופים אינסופיים.

הדרך לעשות זאת היא: התמרה.

התמרה מאפשרת לקחת את הרגש הנמוך שאני מרגישה כעת, ולשנות אותו. כששופכים על הרגש אור ו"מבינים" אותו, הוא ישתנה מול עינינו, כלומר, יקבל צורה אחרת, ולבסוף יתפוגג.

הרעיון הוא לא להתעלם מהרגש הקיים, אלא לתת לו להיות. לעבור דרכו, לחוות את מה שקורה לי בגוף וברגש, מבלי לנסות להקטין אותו או להעלים אותו או להפסיק להרגיש אותו, שזו הנטייה הטבעית שלנו.

ככל שנצליח לדייק את הרגש או הרטט הזה בתוכנו, להתבונן בו בלי הסיפורים שבנינו מסביב ("הוא עשה לי, עניתי לו, מה אמרה לי, מה קרה לי... "), אלא כמו שהוא, רגש: כעס, אכזבה, עצב, דחיה, פחד - כך נאפשר את ההתמרה שלו.

ואז, זה כבר לא: "אני עצובה", "אני דחויה", "אני כועסת". כי התמלול הזה קושר אותי עם הרגש באופן שאי אפשר להפרידו. אני הופכת להיות הרגש הזה. זה נמצא בכולי ואין מקום למשהו אחר.

אלא זה הופך להיות: "אני מרגישה עצב", "רגש האכזבה עובר דרכי ואני נותנת לו לעבור", "אני חווה כעת כעס". ואז יש אוויר, מרחב, רווח ביני לבין הרגש הזה, מה שמאפשר לעשות את העבודה הרגשית הנדרשת.

ככל שהרגש יהיה יותר ספציפי, כלומר, רטט מדויק (ולא נניח: "באסה", או "מועקה שכזו"), וככל שנסכים להרגיש אותו, לאפשר לו להיות בתוכנו בדיוק כפי שהוא, עם כל מה שהוא מעלה לנו - כך נוכל להתמיר אותו טוב יותר מעצם ההתבוננות.

בנקודה זאת חשוב לשאול את עצמנו, מאיזה מקום רגשי מתרחשת ההתבוננות.

ככל שאנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לתוך הרגש, או בוכים אותו ופורקים אותו מהמקום הקורבני, המסכן, חסר האונים, המרחם על עצמו - זו אינה העבודה הנדרשת. בעצם זה אומר שאנחנו לא מצליחים להפריד בינינו לבין הרגש, ושאנחנו אחד עדיין. ואילו ההתמרה טמונה במקום שבו אנחנו מפרידים בינינו לבין הרגש.

ככל שאנחנו חווים שאנחנו מתבוננים על הרגש, אבל הוא לא אנחנו, הוא בסך הכל רגש, כמה שהוא קשה ולא נעים, אז יקח כמה זמן שיארך, בסוף תתרחש ההתמרה.

כשאנחנו חווים "ערימה" או צביר של רגשות, ולא רגש בודד, צריך לבודד כל אחד מהם, לשיים אותם (כלומר, לתת להם שמות), להרגיש בנפרד כל רטט של כל אחד מהרגשות.

הרעיון הוא לראות שזה שלי, בתוכי, שמישהו אחר רק הדהד והציף לי אותו. אפשר גם לנסות לראות מהיכן מוכר לי הרגש/הרטט הזה מהעבר, כי הוא הרי לא נוצר היום. בסה"כ מישהו לחץ לי על הכפתורים הטעונים שלי, שהקפיצו אותי, אבל קיימים בתוכי (אחרת לא היו מקפיצים אותי...).

ככל שאסכים לקחת על הרגש אחריות מלאה ולהבין שזה שלי (להבדיל מ: "הוא גרם לי להרגיש את זה" שזה משפט שמהווה אשליה, שפשוט לא מתקיימת במציאות, שהלוא אף אחד לא יכול לעשות לי שום דבר שלא הסכמתי לו), כן ייטב.

עצם ההתבוננות מייצרת שינוי ברגש. אחרי שאני מתבוננת בו, הוא משתנה. ככה זה עובד.

זה כמו לשפוך עליו אור. כששופכים עליו אור, הוא משתנה ומקבל צורה אחרת, וכאמור מתפוגג.

היכולת לראות תנועה ברגש המותמר: תנועה מבחינת העוצמה שלו, מבחינת השינויים שקורים בו, מבחינת התזוזה שלו והפיכתו לרגש אחר, מהווה גם היא רמז לזה שההתמרה מתרחשת בהצלחה.

ואז, אחרי כל זה, הבחירה להתנהג אחרת מאשר ההרגל האוטומטי שהפך לנו כמעט לטבע שני, הופכת להיות קלה יותר ונגישה יותר. זה כבר לא: "הוא עשה לי ואז נעלבתי ואז לא דיברתי איתו שבועיים...".

כי זו המתנה של הזמנים המואצים האלה: ההתמרה יכולה להיות מאוד מהירה. אין הכרח לסחוב תדר נמוך ימים רבים. ככל שמתאמנים יותר, זה עובד יותר מהר ויותר בקלות.

הבחירה להתנהל אחרת אל מול אותו גירוי שבמציאות, עשויה להתרחש מהר מאד. זו איננה החלטה מהאונה השמאלית, החושבת והמודעת. וזו גם איננה החלטה "מלמעלה" מהשמיים.... זו החלטה פנימית. בחירה חדשה. הרחבת היכולת שלנו להתנהל, להתנהג, לחשוב ולהרגיש אחרת.

אורית הדר