אחדות הניגודים

נושא מאמר זה הוא חמקמק, עדין ומורכב בו זמנית, ומטרתו להטמיע את היכולת להימצא במצב מורכב, ועדיין לנהל חיים בריאים. בעת הזו מתרחשת התפרקות. התפרקות היא גם הזדמנות אדירה. מלווה, אמנם, בכאבי גדילה לא פשוטים, ועדיין הזדמנות.

התקופה הנוכחית גורמת לרוב האנשים להתנהל באחד משני האופנים הבאים:

או שצוללים עמוק למטה אל תוך הכאב והדכדוך והפחד והחרדה, או שמתנתקים מכל זה, וחיים חיים כביכול נורמליים.

היכולת להכיל את אחדות הניגודים, כלומר, ההכלה של הידיעה וההבנה, ששום דבר אינו שלם ללא הגם וגם, היא זו שתאפשר לנו לחיות את החיים מתוך חיבור, ולא מתוך ניתוק.

מבחינה זו, אדם שחי את חייו ב"אור ואהבה", ועיסוק במחשבות חיוביות, חי בניתוק.

לעומתו, אדם שחי בעצבות ודכדוך, והמציאות גורמת לו לצלול עמוק עמוק מטה, גם הוא חי בניתוק.

כל היבט, שאינו מביא בחשבון גם את ההיבט ההופכי לו, הוא חלקי בלבד. וכמו כל מבנה, גם מבנה רגשי או תודעתי, כשהוא חלקי, הוא שביר ופגיע מאוד.

ובכלל, המבנה החלקי הוא אשליה. כי במימד שאנחנו חיים בו, אין בעצם "או - או".

תמיד הכל דואלי. תמיד הכל מעורבב. גם הטוב והרע נטמעים זה בזה. אף פעם אין רק טוב או רק רע.

יותר מכך: דווקא ההכלה של הניגוד, היא זו שמעמיקה את המהות השלמה. עצם החוויה של הגם וגם, מעמיקה את החוויה, גם החיובית. והרי לשם אנחנו מבקשים להגיע.

למעשה, אם נתבונן על כל זה מבחינה יותר פילוסופית, הרי שאין דבר בעולם שלא מכיל בתוכו את ההיבט ההופכי לו. בדיוק כמו שאנחנו רואים אור, וקיים שם גם החושך.

אדם שלא לוקח זאת בחשבון, למעשה מכחיש חלקים שלמים בתוכו או מחוצה לו. בסופו של יום, זה עלול להוביל לחווית פיצול.

ואם כך, עצב שלא לוקח בחשבון את השמחה, זו המתקיימת ברגעים אלה ממש, הוא לא עצב, הוא ניתוק רגשי. ושמחה שלא לוקחת בחשבון שברגעים אלה ממש, יש גם עצב, לא מחוצה לי, אלא ממש בתוכי, היא לא שמחה שלמה ולא מחוברת לצינור החיים.

לא סתם מתחת לחופה היהודית, החתן שובר את הכוס. בתוך השמחה הכי שלמה, מזכירים גם את השבר ואת החורבן. נותנים לעצב מקום והכרה, מבלי להוריד מעוצמת השמחה. להיפך.

אם מסתכלים על הגוף, אז גם כאן יש לנו אפשרות ללמידה מדהימה על אחדות הניגודים:

לא ניתן לשאוף אויר מתוך מקום מלא. ההתרוקנות היא חלק בלתי נפרד מההתמלאות. מה שממלא את הריאות באוויר, הוא הואקום שנוצר בעקבות ההתרוקנות. כלומר, השאיפה והנשיפה לא עומדים כל אחד בפני עצמו. הנשיפה תלויה, והיא המשכה, של השאיפה, והפוך.

דוגמא נוספת: כשרוצים לחזק שריר, מציבים בפניו התנגדות. כלומר, החיכוך והאתגר, הם שנותנים כוח לגוף. שום דבר לא יכול לקבל כוח ללא חיכוך עם ההופכי לו, עם הניגוד שלו.

כשאנחנו ניצבים בתקופה הזו, שבה המציאות מורידה אותנו ביגון שאולה, אנחנו חייבים למשוך לכיוון ההופכי על מנת להתייצב.

ההכלה של גם וגם הופכת אותנו למאסטרים בשיווי משקל.

שיווי משקל זו התורה כולה.

היבט נוסף ומעניין מאוד של אחדות הניגודים, הוא הקשר הבלתי נפרד שיש למהות מסויימת עם המהות ההופכית:

אנחנו לא רק אמורים להכיל את כל קצוות הקשת, על מנת להיות מחוברים ושלמים. אנחנו יכולים לעבוד עם הניגוד לטובתנו.

כלומר, על מנת להגשים רצון מסויים, לפעמים יש צורך רק להעביר משקל לכיוון הנגדי לו.

כמו בנדנדה של זוג: על מנת להרים את הנדנדה בצד אחד, מישהו צריך פשוט להוריד את הצד השני.

בקינטיקה אנחנו קוראות לזה: להפריד פעולה מתוצאה.

אנו מייחלים לתוצאה מסויימת, וההרגל הוא לפעול בכיוון אותה תוצאה.

אבל התוצאה תהיה תוצר של פעולה, שנעשתה במקום הנגדי.

מתוך הפעולה על המהות הנגדית, נראה את התוצאה שביקשנו לקבל מלכתחילה.

דוגמא רלוונטית לימים האלה: המון אנשים מוצאים את עצמם בתוך תקיעות או קיפאון בעקבות המלחמה. עצות מסוג אחד יכולות להיות: קומי, תעשי רשימה, תציבי יעדים, מקלחת קרה בבוקר והופ... את יוצאת מהקיפאון.

לחלק מהאנשים הפטנט הזה יעבוד, ולחלק אחר – ממש לא.

למי שלא, הדבר שעשוי לעבוד עבורו, הוא להישען על הצד ההופכי. זה אומר להתמסר לקיפאון עד כלות. ממש להיכנע לו. לאפשר זמן מה של כלום בתכלית הכלום. דווקא מתוך המקום הזה, עשויה להיווצר תנועה.

הפעולה היא התמסרות מוחלטת לקיפאון. התוצאה היא יציאה מהקיפאון.

אם היתה לנו החוכמה לייצר מערכות חינוך שלוקחות בחשבון את אחדות הניגודים, יש סיכוי גדול, שאנשים היו הרבה יותר מחוברים לכוח הפנימי הייחודי שלהם, ולא מתוך חשש מהשלכות חיצוניות: החל מ-מה יגידו, וכלה ב-איזה עונש אקבל.

זה עובד גם הפוך.

ככל שנרצה יותר דבר מסויים, ככל שנשקיע בו יותר אנרגיה, עשויה לקרות התוצאה ההופכית ממה שרצינו.

חיזוק כוח בצד אחד, תמיד מייצר, למעשה, את חיזוק הכוח בצד ההופכי.

החוק השלישי של ניוטון מדגים בדיוק עניין זה.

החוק קובע כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח, השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו, על הגוף הראשון.

בהקשר זה, כדאי להזכיר כאן את המשפט האלמותי של הרבי מקוצק:

"לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.

בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם", ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".

ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו."

כל אחד מהכיסים הללו, כשהוא עומד לבדו, הוא עיוות גדול. לעומת זאת, ההכלה של שתי האיכויות הללו בו זמנית, היא שמייצרת מבנה פנימי שאפשר לסמוך עליו. כזה שיש בו יציבות ואיזונים פנימיים, ולכן גם כוח שלם. 

נסכם בכמה מסקנות:

ראשית, כל הזמן חייבים להלך ב"גם וגם". לא נראה שצפויה התייצבות או רגיעה באופק. התקופה הזו מחייבת להלך בו זמנית בשני הקצוות יחדיו.

אנחנו נדרשים להסכים להרגיש בשלב הראשון.  ובשלב השני, להסכים להרגיש גם רגשות סותרים ומנוגדים. האחד לא מבטל את השני. להיפך, האחד משלים את השני. יין ויאנג. רק החיבור הזה הוא אמיתי וחי ונושם.

שנית, לפעמים על מנת להיות במקום בו אנחנו רוצים להיות, צריך דווקא לפעול במקום ההופכי.

במקום לנסות לשנות בחוץ, לנתב את המאמץ לעבוד פנימה בתוכנו.

במקום לרצות לעשות שינויים במאקרו, לעבוד דווקא במיקרו.

להתמקד בפעולה ההופכית, והתוצאה הרצויה תהיה פועל יוצא.

שלישית, כל תנועה לכיוון מסויים, לא עומדת בפני עצמה. היא גם הקדמה לצעד ההופכי הבא. כלומר, האפלה וההתפרקות, לא עומדים בפני עצמם. הם לא משפט עם נקודה בסופו, וזו ראיה מאוד שטוחה לראות בהם כאלה.

לפי התפיסה הזו, מה שאנחנו חווים עכשיו, הוא חלק בלתי נפרד מהתנועה ההפוכה שתבוא כצעד הבא. תנועה של בניה, של תקומה.

רביעית, כעומק האפלה, כך גודל המאור, בו זמנית ובאותה מידה.

אם מסתכלים על התקופה הנוכחית ככוח עצום שפועל, צריך לדעת רגע רגע, שבדיוק באותו הזמן, עולה כוח נגדי, שווה לו בעוצמתו.

חשוב שנזכור, כי כל מה שאנחנו רואים, הוא רק צד אחד, קוטב אחד, קצה אחד של הדברים.

יש להחזיק בתודעה את הניגוד המורכב והמתנגש מטבעו. מצד אחד, לעבור בתוך האש השורפת. בו בזמן להחזיק את הידיעה שכל הטוב עוד לפנינו.

אורית הדר ואיילת חן